|
|
| [1]הלא־צבא לאנוש על [Q: עלי־] ארץ וכימי שכיר ימיו |
[1]Is there not an appointed time to man upon earth? And are not his days as the days of an hireling? |
| [2]כעבד ישאף־צל וכשכיר יקוה פעלו |
[2]As a servant longeth for the shadow, and as an hireling looketh for the end of his work, |
| [3]כן הנחלתי לי ירחי־שוא ולילות עמל מנו־לי |
[3]So have I had as an inheritance the months of vanity, and painful nights have been appointed unto me. |
| [4]אם־שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד־ערב ושבעתי נדדים עדי־נשף |
[4]If I laid me down, I said, When shall I arise? And measuring the evening I am even full with tossing to and fro unto the dawning of the day. |
| [5]לבש בשרי רמה וגיש [Q: וגוש] עפר עורי רגע וימאס |
[5]My flesh is clothed with worms and filthiness of the dust: my skin is rent, and become horrible. |
| [6]ימי קלו מני־ארג ויכלו באפס תקוה |
[6]My days are swifter than a weaver's shuttle, and they are spent without hope. |
| [7]זכר כי־רוח חיי לא־תשוב עיני לראות טוב |
[7]Remember that my life is but a wind, and that mine eye shall not return to see pleasure. |
| [8]לא־תשורני עין ראי עיניך בי ואינני |
[8]The eye that hath seen me, shall see me no more: thine eyes are upon me, and I shall be no longer. |
| [9]כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה |
[9]As the cloud vanisheth and goeth away, so he that goeth down to the grave, shall come up no more. |
| [10]לא־ישוב עוד לביתו ולא־יכירנו עוד מקמו |
[10]He shall return no more to his house, neither shall his place know him any more. |
| [11]גם־אני לא אחשך־פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי |
[11]Therefore I will not spare my mouth, but will speak in the trouble of my spirit, and muse in the bitterness of my mind. |
| [12]הים־אני אם־תנין כי־תשים עלי משמר |
[12]Am I a sea or a whale fish, that thou keepest me in ward? |
| [13]כי־אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי |
[13]When I say, My couch shall relieve me , and my bed shall bring comfort in my meditation, |
| [14]וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני |
[14]Then fearest thou me with dreams, and astonishest me with visions. |
| [15]ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי |
[15]Therefore my soul chooseth rather to be strangled and to die, than to be in my bones. |
| [16]מאסתי לא־לעלם אחיה חדל ממני כי־הבל ימי |
[16]I abhor it, I shall not live alway: spare me then, for my days are but vanity. |
| [17]מה־אנוש כי תגדלנו וכי־תשית אליו לבך |
[17]What is man, that thou dost magnify him, and that thou settest thine heart upon him? |
| [18]ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו |
[18]And dost visit him every morning, and tryest him every moment? |
| [19]כמה לא־תשעה ממני לא־תרפני עד־בלעי רקי |
[19]How long will it be ere thou depart from me? Thou wilt not let me alone whiles I may swallow my spittle. |
| [20]חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא |
[20]I have sinned, what shall I do unto thee? O thou preserver of men, why hast thou set me as a mark against thee, so that I am a burden unto myself? |
| [21]ומה לא־תשא פשעי ותעביר את־עוני כי־עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני |
[21]And why dost thou not pardon my trespass? And take away mine iniquity? For now shall I sleep in the dust, and if thou seekest me in the morning, I shall not be found. |