[1]בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדני ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל[2]שרפים עמדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו־ובשתים יעופף[3]וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות מלא כל הארץ כבודו[4]וינעו אמות הספים מקול הקורא והבית ימלא עשן[5]ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך יהוה צבאות־ראו עיני[6]ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים־לקח מעל המזבח[7]ויגע על פי־ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר[8]ואשמע את קול אדני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני[9]ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו[10]השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב־ורפא לו[11]ואמר עד מתי אדני ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה[12]ורחק יהוה את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ[13]ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם־זרע קדש מצבתה